המילה יוגה מוכרת בימנו בעיקר כשם של פעילות גופנית המבוצעת על מזרן בתוך סטודיו ליוגה או במכון כושר. כמובן שהמקור ההודי של המילה לא התייחס לפעילות שבוצעה בסטודיו או במכון כושר. למעשה המילה יוגה הופיעה בהקשרים שונים במסורת ההודית העתיקה. בשיחה עם דוקטור לידיה אמיר (במסגרת התכנית דיוטימה) אני מבקש להציג חלק מההקשרים השונים שבהם הופיע המושג "יוגה" במסורת ההודית. לשמיעת התכנית לחצו כאן.
1 Comment
יוגה היא הכחדת/הפסקת/השקטת תנודות התודעה (הפעילות המנטלית). [יוגה סוטרה 1.2] זהו הפסוק שלמעשה פותח את היוגה סוטרה לפטנג'לי, יצירה הנחשבת לבסיס הפילוסופי של מה שמכונה מסורת היוגה. במובן מסוים מצהיר פסוק זה מהי היוגה לפי פטנג'לי. יש במשפט זה הצהרת כוונות והצבעה על שדה הפעילות של היוגה: שדה הפעילות של היוגה מתואר כתודעה (citta), גם אם השינוי אליו תוביל היוגה בסופו של דבר יהיה שינוי קיומי שחורג מגבולות ההכרה. התודעה מתוארת כנמצאת בפעילות כאשר הפעילות הזו מתוארת כתנודות, תנודות שהיוגה היא השקטה, הפסקה או הכחדה שלהן [אני בדרך כלל אוהב להשתמש בהכחדה, אבל במקרה זה השקטה נראתה לי בחירה מתאימה יותר ולכן בהמשך אשתמש בה]. תנודות התודעה שפטנג'לי מבקש להשקיט הן למעשה כל הפעילות המנטלית הן מתוארות בדרך הבאה: (אלו הם סוגי הפעילות המנטלית:) אמצעי הכרה, תפיסה שגויה, המשגה (יצירת מושגים), שינה וזיכרון. [יוגה סוטה 1.6] ניתן לראות כי פטנג'לי אינו כולל רגשות בתוך הפעילות המנטלית, אבל זה לא אומר שפטנג'לי חושב שלאדם אין רגשות, אלא הוא פשוט לא חושב שיש להתייחס לרגשות כאל קטגוריה מנטלית נפרדת. במסורת ההודית אנחנו כמעט לא נמצא התייחסות לרגשות כקטגוריה או כיכולת הנפרדת מהרציונלי. למעשה החלוקה הברורה הזו בין רציונלי לאמוציונלי היא חלוקה שכמעט ולא קיימת במסורת ההודית. העובדה שאין הבחנה חזקה בין רגשות למחשבות היא נקודה שחשוב להבין כדי להבין את האפשרות של השקטת תנודות התודה. במה שניתן לכנות המסורת המערבית (להוציא מספר שיטות מחשבה כמו זו של אלפרד אדלר וברוך שפינוזה) הרגשות נתפסות כמשהו ספונטני שאינו ניתן לשליטה. כלומר אני לא יכול לשלוט על כך שהתרגזתי או על כך שהתאהבתי. בתוך תמונה כגון זו השקטה של תנודות התודעה תהיה למעשה בלתי אפשרית משום שתמיד יוכלו להתעורר בי רגשות שאין לי שליטה עליהם. כדי שהשקטה, ובכלל כדי שעבודה מדיטטיבית, תהיה אפשרית, חייבים להניח שהרגשות ניתנות לשליטה ולהשקטה כמו פעילות מנטלית אחרת. הנקודה המרכזית היא שאין דבר בעולם שאני בהכרח משועבד לו, גם החשיבה הרציונלית וגם הרגשות הן בעלות אותו מעמד ולכן גם את החשיבה הרציונלית וגם את הרגשות אפשר להשקיט. השאלה למה בכלל שהיוגי ירצה להשקיט את כל הפעילות המנטלית שלו, והתשובה נעוצה ברצון החזק להבין את עצמנו. הרי כאשר אני חושב, אני כועס וכד' הפעולות של המחשבה ושל הכעס הן פעולות שמיוחסות לי אבל הן לא אני. הבעיה לפי היוגה סוטרה היא שישנו בלבול בו נדמה שפעולת המחשבה וכעס הן אני. מכאן שאם ברצוננו שהאני יתגלה, יש לנתק אותו מהמחשבה והכעס. כאשר נשקיט את התנודות כמו המחשבה והכעס, יישאר רק אני ללא כל פעילות מנטלית, כולל הפעילות המכונה רגשית. אז תתגלה העצמיות האמיתית וכל מה שיהיה זו רק נוכחות אמיתית של עצמי ללא כל מחשבה, ללא כל רגש או הרגשה וללא בלבול או סבל. ישנה כאן חוויה של מצב ללא תכונות, מצב של שקט של איזון מוחלט ורק במצב זה העצמי באמת מתגלה. רק במצב זה מסתיים החיפוש העצמי כי רק במצב זה העצמי זורח ללא כל כיסוי גופני או מנטלי שיסתיר אותו. היוגה סוטרה לפטנג'לי (מאה 2 לספירה) היא אחת היצירות המרתקות של התרבות האנושית. היא מתארת תהליכים מנטאליים ומדיטטיביים מורכבים בעלי השלכות מרחיקות לכת. אבל לדעתי כל המהלך הזה מבוסס על אינטואיציה מאוד בסיסית שמשותפת כמעט לכולנו. אני רוצה להבהיר אינטואיציה זו בעזרת שיר הילדים המוכר של דתיה בן דור, "אני תמיד נשאר אני": לפעמים אני עצוב ולפעמים - שמח לפעמים אני זוכר ולפעמים - שוכח לפעמים אני שבע לפעמים - רעב לפעמים אני כועס ולפעמים - אוהב אבל אני תמיד נשאר אני תמיד נשאר אני תמיד נשאר !אני השיר מצביע על כך שלמרות שאני מייחס לעצמי שינוי בכל תכונה אפשרית, הרי שעדיין אני חושב על עצמי כמשהו קבוע. ישנה כאן אינטואיציה חשובה, לפיה למרות שכל מה שאני חווה הוא שינוי, עדיין ישנה עצמיות קבועה שאינה השינוי הזה. אבל מה יכולה להיות העצמיות הקבועה הזו? איזה עצמי נשאר קבוע בתוך כל השינויים הללו? מי אני באמת? מי (או מה) זה אני שתמיד נשאר אני? פטנג'לי כמי שמשקף את נקודת המבט של היוגי הפרוש הולך לחקור בדיוק את האינטואיציה הזו ולבדוק מי זה אני שתמיד נשאר אני. פטנג'לי מתחיל מהאינטואיציה הכל כך בסיסית הזו שיש אני קבוע שהוא לא הכעס או הרעב. בעקבות אינטואיציה זו הוא מבקש לחקור מי אני באמת ולשם כך הוא יצטרך "לנקות" מהאדם את כל הדברים המשתנים ושהם לא האני הקבוע. ע"י ניקוי זה הוא יישאר בסופו של דבר רק האדם עצמו - שהוא תמיד עצמו, ויתגלה האני שתמיד נשאר אני. תהליך זה יוביל את פטנג'לי למצב מאוד קיצוני, בו העצמי יתגלה כמשהו קבוע שחורג מכל התכונות המשתנות (כעס, רעב, גיל) שבטעות ייחסנו לעצמי. העצמי מתגלה כישות קבועה, נצחית וחסרת תכונות. זו בחלט הבנה מאוד קיצונית של המהות האנושית, אבל עלינו לזכור כי ההבנה הקיצונית הזו מבוססת על אינטואיציה בסיסית ועל הרצון החזק כל כך של האדם לברר מיהו באמת - הרצון של האדם לחפש את עצמו, הרצון לדעת מי אני |
Archives
June 2014
Categories
All
|