כחוקר מערבי החוקר את ההגות ההודית אני ניצב תמיד מול הקושי לנהל דיאלוג אמיתי עם מסורת מחשבתית הרחוקה כל כך משלי. כל ניסיון לקיים דיאלוג השוואתי בין מסורות חייב קודם כל להיות מודע לכך שאין להתעלם מהפער המחשבתי והמושגי הקיים בין המסורות השונות. פער זה הוא בעל שני ממדים .המתקיימים במקביל
הממד הראשון של הפער בין המסורות השונות הוא הממד האינפורמטיבי. במסגרת ממד זה הפער נובע מחוסר הידע של בן המסורת האחת לגבי הרקע ההיסטורי והמחשבתי של בן המסורת האחרת. כדי לאפשר דיאלוג יש לגשר על פער זה ולהציג דיון אינפורמטיבי מקיף ברקע האישי והתקופתי של כל אחד מההוגים. בדרך זו יכול הפער האינפורמטיבי להצטמצם ויכולה להיות הבנה של דברי האחר בהקשר של המסורת שלו עצמו ללא הוצאת דבריו מהקשרם. בנוסף לפער האינפורמטיבי מתקיים פער נוסף בין הוגים ממסורות שונות, שאינו ניתן לצמצום בשום מובן. פער זה נובע מהאחרוּת של המסורת השונה. הרי גם אם אקרא את כל המידע שנכתב אי פעם על המסורת המחשבתית ההודית עדיין לא אוכל לראות את הדברים מנקודת המבט של בודהיסט הודי, אלא רק מנקודת המבט של חוקר מערבי שחקר בודהיזם הודי. אומנם פער דומה קיים ביני לבין כל אדם, כפי שעולה מהגותו של לוינס, אבל בפילוסופיה השוואתית הוא נוכח במיוחד עקב העיסוק של פילוסופיה זו במסורות מחשבתיות אשר במפורש הינן בעלות מבנה מושגי ומחשבתי אחר זו מזו. המסורת השונה היא תמיד אחרת ואין זה משנה כמה אלמד- לעד היא תהיה מסורת אחרת. פער זה בין המסורות אינו ניתן לצמצום אבל חוסר היכולת לצמצם את הפער אינה בעיה בפילוסופיה ההשוואתית אלא אולי עיקר כוחה. בגלל האחרות של המסורת השונה, כל הנחת מוצא שנצא ממנה תמיד תיפתח לאפשרות שיש הנחות מוצא אחרות ממנה, וזאת בלא שנוכל לצמצם את הפער ולנסח הנחות אלו. משמע הפילוסופיה ההשוואתית יוצרת מרחב השוואתי דינאמי בו הדיון הפילוסופי יוצא מתוך הנחות מוצא של המסורות השונות, אבל כל הזמן פותח הנחות מוצא אלו כך שהוא אינו לגמרי מחויב להן. קשה להסביר מהי הודו, זו ארץ גדולה מדי, מחולקת ליותר מדי מדינות שונות בעלות תרבויות שונות מדי מכדי לשים עליהן תווית. אבל אולי אפשר להסביר מהי הודו בשביל המטייל שנמצא בה. אם כי גם זו משימה לא קלה. עודף הצבעים, הצללים, הריחות והאנשים שהמטייל נפגש בהם נראה תמיד כאילו הוא תמיד חומק מכל ניסיון להגדיר אותו במילים. בכל זאת אני אנסה כאן ע"י תיאור של ביקור בהודו להעביר את החוויה שלי מהודו ואולי לגרום לקורא לחוות בדרך זו קצת מהודו שלי.
נחתנו בהודו. לאחר הנחיתה, הדבר הראשון שרואים זה הרבה: הרבה אנשים הרבה צבעים הרבה ריחות והרבה הודו. נוסעים בתוך בלגאן וחוצים אוויר עם הרבה מאוד לחות, או לחות עם מעט מאוד אוויר. בדרך רואים את העוני בכל מקום. כל כך הרבה אנשים שאין להם, לעומת כל כך מעט שיש להם. הניגוד הזה מטריף את הדעת, כיצד יכול להיות פה קניון כל כך גדול ושופע עושר, כאשר מרחק חצי דקת נסיעה ממנו יש כל כך הרבה אנשים שאין להם מה לאכול.לאחר חצי שעה של נסיעה מטורפת ברחובות הבלתי אפשריים של דלהי, אנחנו מגיעים למלון. אנחנו מתמקמים במהירות ויוצאים לרחוב לסידורים. הרחוב הוא תנועה ללא הפסקה. אמר לי פעם חבר שפעם הראשונה שהוא הגיע להודו הוא פשוט עמד ובהה כמעט יום שלם בתנועה המתמדת הזו. אי אפשר להתכחש להרגשה הזו שהודו כל הזמן זזה ומשתנה. אבל במקביל לתנועה המתמדת והשינוי, מופיעות בכל מקום תמונות האלים, שקיימים בהודו כבר כמעט 2000 שנה ומבוצעים שם אותם טקסים שבוצעו לפני אלפי שנים. בתוך השינוי המתמיד נדמה כי הודו מעולם לא השתנתה ולעולם לא תשתנה.בינתיים הרעב מתחיל לכרסם בנו, אנו בולעים את אי הנוחות שלנו ליד כל האנשים שאנו בוחרים לא לעזור להם והולכים לאכול. ארוחה ראשונה בהודו, אנחנו רוצים שהיא תהיה ברמה. אנחנו מתיישבים במסעדת תיירים שנראית יפה ונקייה ומבקשים מהמלצר קודם כל לחם, או יותר נכון צ'פאטי. בזמן שהוא לוקח את ההזמנה אנו כבר מדמיינים את הטעם החמים והפריך של הצ'פאטי בתוך הפה. פתאום מגיח המלצר ומודיע שאין לחם היום, הוא מראה לנו באופן מוחשי, כשהוא מצביע על התפריט, שהיום אין את כל החלק שקשור ללחם. אנו מאוכזבים קלות, אבל מה לעשות זו הודו, לפעמים אין ואנו נאלצים להזמין אוכל ולוותר על הצ'פאטי. אנו ממשיכים לשבת ולדבר בינינו בזמן הציפייה לאוכל הנכסף, כאשר לידנו עובר מלצר עם קערה של צ'אפטי ומגיש אותה לשולחן ליד. אנחנו מביטים אחד על השני בתימהון קצר, אבל התימהון מאוד קצר, ברור לנו מה צריך לעשות, אנחנו פונים למלצר שהביא את הצ'פאטי לשולחן ליד ומבקשים ממנו שיביא גם לנו. כעבור חמש דקות הגיע הצ'פאטי והונח על השולחן.התובנה כי יש לחם במסעדה ושהמלצר הראשון שיקר לנו נחתה על כולנו, אבל זו לא הייתה התובנה המטרידה. מה שהטריד אותנו זה שלא הייתה לו כל סיבה לשקר לנו. פעולתו הייתה כה רנדומאלית והתרחשה ללא כל סיבה נראית לעין, עד כי היא גרמה לכולנו יחד להבין שבאותה מידה הוא יכול היה לעשות כל דבר אחר, שהרי לא הייתה סיבה לעשות גם את מה שעשה. המקריות הזו גרמה לנו להרגשת חוסר נוחות, אבל כאשר הגיע האוכל התגברנו עליה במהירות. העושר האדיר של הטעמים שהתגלגל לנו בחך ומילא לנו את חלל הפה, גרם לנו לשכוח כל דבר אחר ולהתמקד רק ברגע.ברקע הבהבו שלטי ניאון עם מנטרות לאלים והמחישו לנו עד כמה אנחנו בהודו. אבל ההמחשה החזקה ביותר הגיעה בסוף הארוחה כאשר ישבנו לדבר עם הודי שהיה אמור לקחת אותנו לטיול ביום המחרת. היה לו קעקוע של האל שיווה על היד. שאלנו אותו על האלים והוא הסביר לנו שכל הודי בוחר לו את האל שלו. הוא בחר את שיווה, והאח שלו לדוגמא בחר את אל הקוף (האנומן). כאשר שאלנו קצת יותר לגבי יום המחרת הוא חייך ואמר שהכול זה אלוהים ואלוהים הוא אחד. המשכנו לחקור ושאלנו מי האלוהים האחד והוא אמר בפשטות 'זה שיווה' והצביע על ידו.התשובה הכל כך מוכרת וכל כך שונה אודות האל האחד גרמה לי להבין את השונות המיוחדת של הודו. הייחוד של הודו הוא שמה שמאפיין אותה קיים בכל מקום, רק שבהודו הגבירו את הווליום. בכל מקום בעולם ישנם פערים בלתי נסבלים בין מעמדות, כל מקום נמצא בשינוי תמידי ונשאר אותו דבר. לאן שלא נפנה על פני הגלובוס נמצא את הריבוי האינסופי הזה שנמצא תמיד בתוך סוג של אחדות כוללת. ומעבר לכל דבר, כל החיים שלנו, בכל מקום שנהיה בו, מתרחשים באותה רנדומאלית בלתי נסבלת שלקצבה הודו רוקדת. הודו מיוחדת, היא מיוחדת בכך שהיא שמה את כל האמיתות הללו ישר מול הפרצוף ולא מאפשרת להתעלם מהן. הודו לא נותנת לאדם להיות אדיש, היא מכריחה אותו להתמודד עם הבלתי אפשריות של המציאות, המופיעה בהכרח לפני כל אחד מאיתנו. בדרך זו הודו היא בשבילי תמונה פילוסופית, תמונה שמקיפה את האדם ודורשת ממנו להביט עליה. זה לא תמיד נעים, אבל רצוי שכל אחד יביט על התמונה הזו מדי פעם. כאשר חושבים על הודו בכלל חושבים על הרבה: הרבה אנשים, הרבה צבעים, ריחות, טעמים, צלילים וגם אלים. הריבוי הזה של הודו מאתגר אותנו: התנועה התמידית, העוני, הצבעים המדהימים, הבדלי המעמדות והעומק הרוחני ועוד. הכול אמנם קיים גם אצלנו, אבל בהודו זה אינטנסיבי יותר ובולט יותר ולכן אין לנו ברירה אלא לשים לב לדברים שבארץ אנו מנסים להתעלם מהם. במובן זה הודו היא סוג של מראה שגורמת לנו לראות את עצמנו באופן חדש ששם לב לעומקים ולבעיות שלא רצינו לראות.
אבל הודו היא יותר ממראה. היא ארץ עם אנשים אמיתיים שחיים בה, ולראות אותה לא כמלמדת אלא פשוט כארץ זה אולי הדבר הכי קשה בהודו. לראות את המוני הילדים הרעבים לא כמלמדים אותי על החיים ועל ההסתפקות במועט, אלא כילדים רעבים; לחוות את המנטרות של המקדשים בהודו לא כמלמדות על איזה כוח עליון מופשט, אלא לחוות אותן כחוויה דתית קונקרטית ומדהימה. לחוות פשוט באופן ישיר את האינטנסיביות הזו של הודו הוא האתגר הגדול ביותר של הודו. אנחנו לא יכולים להכיל אותו ולכן הוא רק פותח אותנו למשהו אחר, מערער את תפיסת עולמנו עד היסוד מבלי לתת תשובה אלא רק שם את כל תפיסת עולמנו בסימן שאלה |
Archives
June 2014
Categories
All
|