דוגמה לדרישה זו אני מביא מהפילוסוף הבודהיסטי נאגארג'ונה. ביצירתו הגדולה של נאגארג'ה, המולמדהיאמקה-קאריקא, הוא פונה בביקורת אל המתנגד שלו וטוען:
24.15 כשאתה מפנה כלפינו את הטעויות המתאימות לך, אתה כמו רוכב על סוס השוכח את הסוס.
sa tvaṃ doṣān ātmanīyān asmāsu paripātayan | aśvam evābhirūḍhaḥ sann aśvam evāsi vismṛtaḥ ||
אני לא אתייחס כאן לתורה של נאגארג'ונה, אלא רק לדימוי בו הוא משתמש. הדימוי כאן מתייחס לאדם הסופר את הסוסים שלו ומוצא שחסר לו סוס אחד. מאחר שהוא לא מוצא את הסוס שלו הוא פונה לשכן שלו ומאשים אותו שהוא גנב לו את הסוס. אבל למעשה השכן כלל לא גנב את הסוס והסוס בכלל לא נגנב. לאיש היה חסר סוס לא כיוון שמישהו גנב לו את הסוס, אלא כיוון שהוא לא ספר את הסוס עליו הוא יושב.
נאגארג'ונה משתמש בסיפור זה כדי להמחיש שלמתנגד שלו ישנה טעות והוא משליך אותה על טיעוניו של נאגארג'ונה. הטעות הבסיסית הזו של המתנגד היא שהוא לא סופר את הסוס שהוא עצמו נמצא עליו. זה אומר שהבנה דורשת מהמבין להיות או לקחת את עצמו כחלק מהטיעון. ובאופן יותר מדויק זה לקחת את המבנה המושגי שלנו עצמנו בחשבון. כלומר אם אנו מנסים לבחון טיעון פילוסופי באופן אובייקטיבי מבחוץ אנו שוכחים שאנו כבני אדם מתמודדים עם הטיעון. אנו כאילו שוכחים את עצמנו בתוך העולם וזה כמו לספור סוסים בלי לספור את הסוס של עצמנו. אנחנו מאשימים אחר שהוא טועה כיוון שאנו שוכחים להתייחס לעצמנו. לא להתייחס לעצמנו בתוך הטיעון תמיד ייתן תמונה חלקית כמו שלספור סוסים בלי לספור את הסוס של עצמנו ייתן תמיד תמונה חלקית.
לדוגמה אני יכול לטעון ש"אין-אני" או שהאני זה למעשה חלק מהאחדות הכוללת. זו טענה תיאורטית אודות האני, אבל הטענה הזו חסרה משהו - היא חסרה אותי. שהרי אין דבר כזה ה'אני', יש רק אני. כאשר אני אומר אני הכוונה היא אליי ולא לאיזה רעיון של 'אני' ולהגיד שאני לא קיים, או שאני זה למעשה הכול זה כבר משהו אחר לגמרי מלהגיד אין-אני או מלהגיד שהאני זה הכול. כל עוד אני לא עושה את ולא שם את עצמי בתוך הטיעון אני לא סופר את הסוס של עצמי. רק כאשר אני בעצמי עם הסוס שלי בתוך הטיעון, רק אז הטיעון הוא שלם. אז הטיעון הוא גם לא רק תיאורטי אלא משנה בי משהו שהרי אני חלק בלתי נפרד ממנו.
אפשר לומר שאם נדמה לנו שהמילים לא עושות כלום זה כי אנחנו שוכחים לקחת בחשבון את עצמנו במילים שלנו. אנחנו מדברים כאילו אנו מתארים משהו אובייקטיבי שאנו לא חלק ממנו ואז המילים הן באמת רק תיאורטיות. אבל אם נספור את הסוס של עצמנו ונבין את עצמנו כחלק מהטיעון אז נוכל להשתמש במילים ובטיעונים בדרך אחרת, בדרך שתיצור בנו משהו. כאשר אני סופר כך את הסוס של עצמי אני כבר לא מאשים את המילים בכך שהן רק מילים. הן רק מילים משום שאני לא חיברתי את עצמי למילים הללו. כאשר אני זוכר שאני מחובר למילים הו יכולות להיות פרקטיקה שבעזרתה אני אוכל לשנות את חיי.