היוגה סוטרה לפטנג'לי (מאה 2 לספירה) היא אחת היצירות המרתקות של התרבות האנושית. היא מתארת תהליכים מנטאליים ומדיטטיביים מורכבים בעלי השלכות מרחיקות לכת. אבל לדעתי כל המהלך הזה מבוסס על אינטואיציה מאוד בסיסית שמשותפת כמעט לכולנו. אני רוצה להבהיר אינטואיציה זו בעזרת שיר הילדים המוכר של דתיה בן דור, "אני תמיד נשאר אני":
לפעמים אני עצוב
ולפעמים - שמח
לפעמים אני זוכר
ולפעמים - שוכח
לפעמים אני שבע
לפעמים - רעב
לפעמים אני כועס
ולפעמים - אוהב
אבל
אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר
!אני
השיר מצביע על כך שלמרות שאני מייחס לעצמי שינוי בכל תכונה אפשרית, הרי שעדיין אני חושב על עצמי כמשהו קבוע. ישנה כאן אינטואיציה חשובה, לפיה למרות שכל מה שאני חווה הוא שינוי, עדיין ישנה עצמיות קבועה שאינה השינוי הזה. אבל מה יכולה להיות העצמיות הקבועה הזו? איזה עצמי נשאר קבוע בתוך כל השינויים הללו?
מי אני באמת? מי (או מה) זה אני שתמיד נשאר אני?
פטנג'לי כמי שמשקף את נקודת המבט של היוגי הפרוש הולך לחקור בדיוק את האינטואיציה הזו ולבדוק מי זה אני שתמיד נשאר אני. פטנג'לי מתחיל מהאינטואיציה הכל כך בסיסית הזו שיש אני קבוע שהוא לא הכעס או הרעב. בעקבות אינטואיציה זו הוא מבקש לחקור מי אני באמת ולשם כך הוא יצטרך "לנקות" מהאדם את כל הדברים המשתנים ושהם לא האני הקבוע. ע"י ניקוי זה הוא יישאר בסופו של דבר רק האדם עצמו - שהוא תמיד עצמו, ויתגלה האני שתמיד נשאר אני.
תהליך זה יוביל את פטנג'לי למצב מאוד קיצוני, בו העצמי יתגלה כמשהו קבוע שחורג מכל התכונות המשתנות (כעס, רעב, גיל) שבטעות ייחסנו לעצמי. העצמי מתגלה כישות קבועה, נצחית וחסרת תכונות. זו בחלט הבנה מאוד קיצונית של המהות האנושית, אבל עלינו לזכור כי ההבנה הקיצונית הזו מבוססת על אינטואיציה בסיסית ועל הרצון החזק כל כך של האדם לברר מיהו באמת - הרצון של האדם לחפש את עצמו, הרצון לדעת מי אני