האלה דורגה זכתה יחסית למעט יחסי ציבור במערב ואפילו בין חובבי הודו רבים לא מכירים אותה. לעומת זאת באזורים רבים בהודו ישנה חשיבות גדולה לאלה זו. היא נחשבת לאלה לוחמת שייעודה הוא להביס שדים. בעקבות זאת דמותה מופיעה במקומות רבים כסמל של הגנה. בהרצאה שנתתי בבית לבנדר בכרכור הצגתי את דמותה של אלה זו. ההרצאה הייתה חלק מאירוע שהתרחש לכבוד שבוע הספר ומכיוון שהיא התרחשה במקום פתוח האיכות לא מדהימה אבל היא מלווית בכתוביות כך שבכל זאת אפשר ליהנות מהסיפור. אפשר לראות את ההרצאה אם תלחצו כאן
0 Comments
בין ההרצאות השונות שאני מעביר על הפילוסופיה וההגות של מה שמכונה "מסורת היוגה" העברתי לפני מספר חודשים הרצאה במכללת רידמן באירוע לכבוד סיום קורס המורים שלהם. המרכזת של הקורס, רחל וילוז'ני, למדה אצלי בקורס מורי היוגה הראשון שלימדתי והיה משהו מיוחד בלפגוש אותה עכשיו כמארגנת קורס מורים בעצמה.אחרי ההרצאה רחל אמרה לי שהיא מאוד נהנתה אבל לא ידעתי את גודל ההשפעה שהייתה להרצאה עליה.
לפני כחודש פנתה אליי רחל והודיעה לי שבעקבות ההרצאה היא כתבה מאמר קצר וביקשה את אישורי לפרסם אותו. כמובן שאישרתי בשמחה ולפני מספר שבועות התפרסם המאמר בפורטל היוגה תחת השם תפיסת החיים של היוגה. מקווה שתיהנו ממאמר יפה זה. בחודשים האחרונים אני כותב סיפורים קצרים מהמיתולוגיה ההודית המתפרסים בניוזלטר של הוצאת פראג. הדגש בסיפורים הוא על ההנאה משמיעת סיפור ועל התובנות שהסיפור יכול לתת. זה כיף גדול לספר ולכתוב את הסיפורים הנפלאים של הודו ואני מקווה שהקוראים יהנו מהם כפי שאני נהנה לכתוב אותם. סיפורים קצרים אלו מהווים את הבסיס לספר שעתיד להתפרסם בשנה הקרובה. ניתן למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה באתר של הוצאת פארג, פשוט תלחצו כאן ותגיעו. כמו כן אפרסם גם כאן בבלוג מדי פעם סיפורים שאחשוב שהם מוצלחים במיוחד
אחת היצירות האהובות עלי ממסורת היוגה היא ההטהא-יוגה-פרדיפיקה. אני אוהב לדבר על יצירה דווקא בגלל שזו לא נחשבת יצירה פילוסופית. ההטהא-יוגה-פרדיפיקה לסוואטמאראמה כנראה מהמאה ה-15 לספירה, הנה אחת היצירות הידועות במסורת היוגה. מדובר בטקסט הכתוב כמדריך לתנוחות, נשימות וטכניקות יוגיות אחרות. בעקבות עיסוק זה בטכניקות גופניות נחשבת הפרדיפיקה ליצירה שאין לה משמעות פילוסופית עמוקה
לדעתי דווקא התמקדות זו של הפרדיפיקה בגופני יכולה להתפרש כאמירה פילוסופית חשובה המאפשרת להציג רעיונות מופשטים של ההגות ההודית כמצבים גופניים ונקרטיים. לדוגמה: במסגרת יצירה זו ניתן להבין גם תיאור מופשט לכאורה כמו "מתפוגג בריקות" (המופיע בהטהא-יוגה-פרדיפיקה 4.10) כתיאור קונקרטי של ריקון האוויר מהחלל הפנימי בין העיניים (כמו בהטהא-יוגה-פרדיפיקה, 4.44). לאור התייחסויות כגון אלו למצבים גופניים, ייתכן כי רעיונות פילוסופיים מופשטים אינם צריכים להיות רק מתוארים בדרך תיאורטית ואפילו אינם מוגבלים רק להתייחסות לחוויה מנטאלית, אלא יכולים להפוך .לפרקטיקה גופנית קונקרטית מולמדהיַמקה –קארִיקא פרק 18
תרגום: איתי אהרה .אם העצמי היה המצרפים, הוא היה לוקח חלק בהופעה ובהעלמות אם הוא היה אחר מהמצרפים, היה הוא מזוהה כחסר מצרפים. ׀׀1׀׀ ātmā skandhā yadi bhaved udayavyayabhāg bhavet| skandhebhyo 'nyo yadi bhaved bhaved askandhalakṣaṇaḥ || ?וכשעצמי אינני, היכן ימצא השייך לעצמי מההשקטה של העצמי והשייך לעצמי נובעים העדר-אני והעדר-שלי. ׀׀2׀׀ ātmany asati cātmīyaṃ kuta eva bhaviṣyati | nirmamo nirahaṃkāraḥ śamādātmātmanīnayoḥ || זה שהוא ללא-אני וללא-שלי אינו בנמצא הרואה העדר-אני והעדר-שלי אינו רואה. ׀׀3׀׀ nirmamo nirahaṃkāro yaś ca so 'pi na vidyate | nirmamaṃ nirahaṃkāraṃ yaḥ paśyati na paśyati || ,בכיליון ה'אני' וה'שלי', גם בפנים וגם בחוץ ההיאחזות מוכחדת. דרך הסיום שלה הלידה מתכלה. ׀׀4׀׀ mametyaham iti kṣīṇe bahirdhādhyātmam eva ca | nirudhyata upādānaṃ tatkṣayāj janmanaḥ kṣayaḥ || .השחרור נובע מכיליון של הקרמה והנגעים, הקרמה והנגעים נובעים מהמשגה הם נובעים מהרחבה מנטאלית וההרחבה המנטאלית מוכחדת בריקות. ׀׀5׀׀ karmakleśakṣayān mokṣaḥ karmakleśā vikalpataḥ | te prapañcāt prapañcas tu śūnyatāyāṃ nirudhyate || הבודהות לימדו על העצמי, וגם הורו על אין עצמי וגם הורו על "שלילת העצמי ושלילת אין עצמי" . ׀׀6׀׀ ātmety api prajñapitam anātmety api deśitam | buddhair nātmā na cānātmā kaścid ity api deśitam .כאשר נפסק מה שאפשר לכנות נפסק מושא התודעה המציאות כפי שהיא חסרת היווצרות והכחדה, כמו הנירואנה. ׀׀7׀׀ nivṛttam abhidhātavyaṃ nivṛtte cittagocare/ anutpannānirrudhā hi nirvāṇam iva dharmatā// ,הכל אמיתי, לא-אמיתי, אמיתי ולא-אמיתי, ולא-אמיתי ולא-לא-אמיתי זה מה שהורה הבודהא. ׀׀8׀׀ sarvaṃ tathyaṃ na vā tathyaṃ tathyaṃ cātathyam eva ca | naivātathyaṃ naiva tathyam etad buddhānuśāsanam || ,לא תלויה באחר, שקטה, לא מתרחבת ע"י התרחבות מנטאלית חסרת המשגה, בלא ריבוי – זהו האפיון של המציאות עצמה. ׀׀9׀׀ aparapratyayaṃ śāntaṃ prapañcair aprapañcitaṃ/ nirvikalpam anānārthaṃ etat tattvasya lakṣaṇam// .זה שמתקיים בתלות במשהו אכן אינו דבר זה, וגם הוא אינו אחר ממנו מכאן שהוא גם לא מתבטל וגם לא נצחי. ׀׀10׀׀ pratītya yad yad bhavati na hi tāvat tad eva tat/ na cānyad api tasmān nocchinnaṃ nāpi śāśvataṃ// :זוהי הוראת האלמוות של הבודהות אדוני העולם ללא אחדות, ללא ריבוי, לא מבוטל ולא נצחי. ׀׀11׀׀ anekārtham anānārtham anucchedam aśāśvatam | etat tal lokanāthānāṃ buddhānāṃ śāsanāmṛtam || כשהבודהות המושלמים אינם בהיווצרות וגם השומעים בכיליון אז מתוך הניתוק מהבודהות-הערים-מעצמם מופיעה החוכמה. ׀׀12׀׀ saṃbuddhānām anutpāde śrāvakāṇāṃ punaḥ kṣaye | jñānaṃ pratyekabuddhānām asaṃsargāt pravartate || כל הזכויות שמורות לאיתי אהרה אסכולת הסאנקהיאה ההודית, מציינת את אחת מדכי המחשבה הקדומות של ההגות ההודית. המונח 'סאנקהיאה' נגזר מן השורש הסנסקריטי, 'קהיא' שמשמעותו לספר, לומר או להצהיר, שאליו חוברת התחילית 'סם', המעידה בדרך כלל על יחס של חיבור או מנייה. יחד, הפירוש המילולי של המונח סאנקהיאה הוא חישוב, מנייה או רשימה. נעשו שימושים מגווים במונח סאנקהיאה ולכן קשה לתת לו מובן טכני אחד. אבל בהקשר של האסכולה המחשבתית (דרשנה) הכוונה היא כנראה לאסכולה שביקשה להשתחרר על ידי ידיעה נכונה. כאשר ידיעה מסוג זה עשויה להיות מושגת על ידי חלוקת כל מה שקיים לקטגוריות, שביניהן יש להבחין באופן ברור מאוד.
החלוקה הברורה הזו, כלומר הידיעה הנכונה, מנוסחת בסאנקהיאה קאריקה. יצירה זו נכתבה כנראה בסביבות המאה השלישית לספירה ע"י הכותב בעל השם (היומרני) אישוורה קרישנה. כאשר המורה והמייסד של הסאנקהיאה נחשב קפילה שהינו דמות חצי מיתולוגית שאיננו יודעים עליה רבות. ביצירה זו מנוסחים עקרונות שמופיעים כבר בתקופה הרבה יותר מוקדמת בהודו. עקב כך נהוג לחשוב כי למעשה הסאנקהיאה למעשה קדומה בהרבה לחיבור הסאנקהיאה קאריקה, או לפחות שהייתה איזו עמדת אב של הרעיונות הללו שממנה התפתחו גם אסכולת הסאנקהיאה וגם אסכולת היוגה. הסאנקהיאה היא עמדה שבמרכזה עומדים שני מושגים: פורושהופרקריטי. המושג פורושה הוא מונח קדום המופיע כבר בתקופה הקדומה של ההודו. בתקופה זו מתייחס המושג לאדם כבן תמותה, או לאדם הראשון. אבל בתקופה של חיבור הסאנקהיאה קאריקה המונח איבד את משמעויותיו הקדומות והפך למונח טכני המתאר את העצמי הפנימי בדומה לאטמן. אצל הסאנקהיאה פורושה מהווה במובן את הבסיס של הקיום. הוא פסיבי לחלוטין פורושה, הוא המביט הפסיבי, הוא רק בוהה מבלי לעשות דבר. מול פורושה הבוהה מופיעה פרקריטי שהיא המציאות התופעתית במצבה הראשוני, מצב של איזון. איזון זה הוא בעיקרו איזון בין שלוש תכונות או כוחות המכונות "גונות": 1.סטווה - שלווה, עונג, טוהר 2. ראג'ס - פעלתנות, אנרגיה, הפעלה או אפילו תשוקה 3. תאמס- כבדות, אדישות וקהות. המצב בו הגונות מאוזנות הוא מצב של איזון מושלם וחוסר תנועה בפרקריטי, כלומר במצב זה המציאות היא ללא כל תנועה והתפתחות. אבל גם במצב זה יש בה פוטנציאל לתנועה ולהופעת ההבחנות שמאפיינות את המציאות שלנו. פורושה גם הוא חסר הבחנות ולכן הוא דומה למצב זה, אבל הוא גם שונה כי בפורושה לא קיים הפוטנציאל. כך שבאופן כללי יש לנו את פורושה שבוהה בחלל ומולו מופיעה פרקריטי שגם היא סטטית ולא אקטיבית אבל יש בה את הפוטנציאל לאקטיביות. במצב זה קורא רגע דרמטי, בעקבות רגע זה מופר האיזון בין הגונות בפרקריטי, הפרת האיזון הזה גורמת לתנועה, למימוש הפוטנציאל ולהופעת עולם התופעות. כאשר הגונות מצויות במצב של איזון, שום שינוי אינו קורה ולא מתרחשת בריאה, אולם כאשר האיזון בין שלוש הגונות מופר, ה-פרקריטי עוברת תהליך התפתחות המביא להופעת העולם. בדרך זו מתחיל תהליך הבריאה או הופעת המציאות התופעתית: א. תחילה יש לנו את המציאות הבלתי נגלית,– הטבע הקדום שאינו נוצר. הטבע שאינו נוצר הוא הטבע במצבו הקדום, או הפרקריטי במצב הבסיסי שלה (המולאפרקריטי). זהו הפוטנציאל הטהור המאוזן שתמיד היה ואינו נוצר. עכשיו מבטו של פורושה מפר את האיזון ומהטבע הקדום הזה נוצר השלב הבה. ב. השלב הבה הואהמציאות המתהווה, הנוצרת מתוך ההמולאפרקריטי. ג. המציאות הנוצרת והיוצרת מתחילה מהאינטלקט, מהבודהי. ד. אחרי שיש לנו אינטלקט, כלומר אחרי שישנה יכולת מחשבה מופיעה התודעה העצמית – אהם-קארה. בנקודה זו נוצר בלבול משום שפרקריטי מתחילה לחשוב שהיא פורושה. שהרי התודעה העצמית היא סוג של אמירת "אני", אבל זהו אני שמתכוון לאני הפסיכולוגי התופעתי והטעות היא שחושבים שזה מתייחס לפורושה שהוא העצמיות הקבוע שלי. ה.ברגע שהופיע התודעה העצמית מופיעים בעקבותיה מאנס, וחמשת החושיםו. לאחר מכאן מופיעים חמשת איברי הפעולות: אוזניים, פה, עף, עניים וידיים. ז. בשלב הבא מופיעים חמשת היסודות העדינים:שמיעה, טעם, ריח, ראיה, מגע. ח. ואחר כך חמשת היסודות הגסים:אתר, אוויר, מים, אש, אדמה. שזה מה שמרגישים. בדרך זו אנו מגיעים ל25 הקטגוריות של הסאנקהיאה, כאשר ישנן 24 קטגוריות במציאות התופעתית של הפרקריטי ואחת שהיא פורושה. בתוך תמונת עולם זו כל הפסיכולוגיה האנושית מוסברת בתוך הפרקריטי. מכאן שמה שאנו בדרך כלל מכנים תודעה עצמית או אגו, מוצג על ידי הסאנקהיאה כמשתייך דווקא לפרקרטי. בתוך הופעה זו בעולם הקונקרטי (בפרקריטי) אין גבולות ברורים בין מה שקיים במחשבה לבין מה שקיים בעולם. כל מה שקיים בפרקריטי הוא בעל אותו מעמד, הכול נוצר מחוסר האיזון בין הגונות. אפילו לאלים אין מעמד מיוחד, הם חלק מעולם התופעות שנוצר עקב המפגש בין פרקריטי לפורושה. הכול מתחיל במפגש שמפר את האיזון וגורם למחשבה ומודעות העצמית שבעקבותיה .מופיעה כל עולם התופעות חשוב להבין כי 24 הקטגוריות הנובעות מהמולאפרקריטי ניתן להכיר רק ע"י הניסיון שלנו בעולם. את המולאפרקריטי אנו מכירים רק על ידי הכרת תוצאתה, כלומר רק על ידי הכרת העולם הנוצר. משמע, אנו למעשה לומדים על כל 24 הקטגוריות של עולם התופעות, כולל על המולה-פרקריטי מתוך עולם התופעות. פורושה הוא הכרה טהורה ועולם התופעות הוא למעשה בלבול. ההכרה מופיעה בטעות כתוכן ההכרה, היא מופיעה כאילו הייתה זהה למה שהיא מכירה, כאילו היא העולם. או במילים אחרות פורושה, שהוא המכיר, מובן בטעות כפרקריטי שהיא תוכן ההכרה. בעקבות כך כל אחת מהמציאויות האלו של הפורושה והפרקרטי מתחילות להופיע כמה שאינה: הפרקרטי מופיעה כאילו הייתה בעלת תודעה ואילו הפורושה מופיע כיוצר אקטיבי. אז מופיעות כל 25 הקטגוריות. טעות קיומית זו גורמת לסבל, כי בגלל הטעות הזו אנו בעולם הזה של שינוי וחוסר סיפוק ולא מגיעים לשקט ולשלווה שהוא ההכרה שהיא פורושה. שקט זה הוא כאמור גם שקט ואיזון אצל פרקריטי, שהרי כאשר פורושה מכיר את עצמו ואינו מסתכל החוצה על פרקריטי אז פרקריטי מאוזנת ואינה בתנועה. ההפסקה הזו של הסבל היא באופן כללי מטרתה של הסאנקהיאה (והיוגה).לפי הסאנקהיאה ישנה רק דרך אחת להשגת המטרה הזו ולהסרת הסבל והיא ידע מנתח והמבחין בין פורושה המוגדר לבין המציאות. כלומר רק ההבחנה בין 25 הקטגוריות יכולה להוביל לשחרור. אם נפנים ונדע באמת את כל המודל הזה אז נדע שפורושה אינו פרקריטי. אבל להפנים את המודל זה לא כל כך פשוט: קשה להפנים שכל מה שאני קורא לו "אני" הוא חסר תודעה והתודעה אינה קשורה לכל מה שאני קורא לו אני. כמו כן קשה לקבל תמונה בה כל העולם באמת נובע מהאינטלקט. כלומר הפנמת המודל הזה היא משהוא כלל לא פשוט, אבל עם נדע באמת את המודל הזה אז נהיה משוחררים. רק ידיעה כזו תביא לשחרור לפי הסאנקהיאה, לא אמירת מנטרות ולא קריאה בטקסטים רק ידיעה עמוקה של מבנה המציאות. למעשה זו המטרה היחידה של המציאות (של פרקריטי) להוביל אותנו לשחרור. מרגע שהובן מהי פרקריטי והבנו שהיא אינה פורושה הרי שכבר הושגה המטרה שלשמה הייתה כל התנועה של המציאות והיא יכולה להפסיק. כחוקר מערבי החוקר את ההגות ההודית אני ניצב תמיד מול הקושי לנהל דיאלוג אמיתי עם מסורת מחשבתית הרחוקה כל כך משלי. כל ניסיון לקיים דיאלוג השוואתי בין מסורות חייב קודם כל להיות מודע לכך שאין להתעלם מהפער המחשבתי והמושגי הקיים בין המסורות השונות. פער זה הוא בעל שני ממדים .המתקיימים במקביל
הממד הראשון של הפער בין המסורות השונות הוא הממד האינפורמטיבי. במסגרת ממד זה הפער נובע מחוסר הידע של בן המסורת האחת לגבי הרקע ההיסטורי והמחשבתי של בן המסורת האחרת. כדי לאפשר דיאלוג יש לגשר על פער זה ולהציג דיון אינפורמטיבי מקיף ברקע האישי והתקופתי של כל אחד מההוגים. בדרך זו יכול הפער האינפורמטיבי להצטמצם ויכולה להיות הבנה של דברי האחר בהקשר של המסורת שלו עצמו ללא הוצאת דבריו מהקשרם. בנוסף לפער האינפורמטיבי מתקיים פער נוסף בין הוגים ממסורות שונות, שאינו ניתן לצמצום בשום מובן. פער זה נובע מהאחרוּת של המסורת השונה. הרי גם אם אקרא את כל המידע שנכתב אי פעם על המסורת המחשבתית ההודית עדיין לא אוכל לראות את הדברים מנקודת המבט של בודהיסט הודי, אלא רק מנקודת המבט של חוקר מערבי שחקר בודהיזם הודי. אומנם פער דומה קיים ביני לבין כל אדם, כפי שעולה מהגותו של לוינס, אבל בפילוסופיה השוואתית הוא נוכח במיוחד עקב העיסוק של פילוסופיה זו במסורות מחשבתיות אשר במפורש הינן בעלות מבנה מושגי ומחשבתי אחר זו מזו. המסורת השונה היא תמיד אחרת ואין זה משנה כמה אלמד- לעד היא תהיה מסורת אחרת. פער זה בין המסורות אינו ניתן לצמצום אבל חוסר היכולת לצמצם את הפער אינה בעיה בפילוסופיה ההשוואתית אלא אולי עיקר כוחה. בגלל האחרות של המסורת השונה, כל הנחת מוצא שנצא ממנה תמיד תיפתח לאפשרות שיש הנחות מוצא אחרות ממנה, וזאת בלא שנוכל לצמצם את הפער ולנסח הנחות אלו. משמע הפילוסופיה ההשוואתית יוצרת מרחב השוואתי דינאמי בו הדיון הפילוסופי יוצא מתוך הנחות מוצא של המסורות השונות, אבל כל הזמן פותח הנחות מוצא אלו כך שהוא אינו לגמרי מחויב להן. קשה להסביר מהי הודו, זו ארץ גדולה מדי, מחולקת ליותר מדי מדינות שונות בעלות תרבויות שונות מדי מכדי לשים עליהן תווית. אבל אולי אפשר להסביר מהי הודו בשביל המטייל שנמצא בה. אם כי גם זו משימה לא קלה. עודף הצבעים, הצללים, הריחות והאנשים שהמטייל נפגש בהם נראה תמיד כאילו הוא תמיד חומק מכל ניסיון להגדיר אותו במילים. בכל זאת אני אנסה כאן ע"י תיאור של ביקור בהודו להעביר את החוויה שלי מהודו ואולי לגרום לקורא לחוות בדרך זו קצת מהודו שלי.
נחתנו בהודו. לאחר הנחיתה, הדבר הראשון שרואים זה הרבה: הרבה אנשים הרבה צבעים הרבה ריחות והרבה הודו. נוסעים בתוך בלגאן וחוצים אוויר עם הרבה מאוד לחות, או לחות עם מעט מאוד אוויר. בדרך רואים את העוני בכל מקום. כל כך הרבה אנשים שאין להם, לעומת כל כך מעט שיש להם. הניגוד הזה מטריף את הדעת, כיצד יכול להיות פה קניון כל כך גדול ושופע עושר, כאשר מרחק חצי דקת נסיעה ממנו יש כל כך הרבה אנשים שאין להם מה לאכול.לאחר חצי שעה של נסיעה מטורפת ברחובות הבלתי אפשריים של דלהי, אנחנו מגיעים למלון. אנחנו מתמקמים במהירות ויוצאים לרחוב לסידורים. הרחוב הוא תנועה ללא הפסקה. אמר לי פעם חבר שפעם הראשונה שהוא הגיע להודו הוא פשוט עמד ובהה כמעט יום שלם בתנועה המתמדת הזו. אי אפשר להתכחש להרגשה הזו שהודו כל הזמן זזה ומשתנה. אבל במקביל לתנועה המתמדת והשינוי, מופיעות בכל מקום תמונות האלים, שקיימים בהודו כבר כמעט 2000 שנה ומבוצעים שם אותם טקסים שבוצעו לפני אלפי שנים. בתוך השינוי המתמיד נדמה כי הודו מעולם לא השתנתה ולעולם לא תשתנה.בינתיים הרעב מתחיל לכרסם בנו, אנו בולעים את אי הנוחות שלנו ליד כל האנשים שאנו בוחרים לא לעזור להם והולכים לאכול. ארוחה ראשונה בהודו, אנחנו רוצים שהיא תהיה ברמה. אנחנו מתיישבים במסעדת תיירים שנראית יפה ונקייה ומבקשים מהמלצר קודם כל לחם, או יותר נכון צ'פאטי. בזמן שהוא לוקח את ההזמנה אנו כבר מדמיינים את הטעם החמים והפריך של הצ'פאטי בתוך הפה. פתאום מגיח המלצר ומודיע שאין לחם היום, הוא מראה לנו באופן מוחשי, כשהוא מצביע על התפריט, שהיום אין את כל החלק שקשור ללחם. אנו מאוכזבים קלות, אבל מה לעשות זו הודו, לפעמים אין ואנו נאלצים להזמין אוכל ולוותר על הצ'פאטי. אנו ממשיכים לשבת ולדבר בינינו בזמן הציפייה לאוכל הנכסף, כאשר לידנו עובר מלצר עם קערה של צ'אפטי ומגיש אותה לשולחן ליד. אנחנו מביטים אחד על השני בתימהון קצר, אבל התימהון מאוד קצר, ברור לנו מה צריך לעשות, אנחנו פונים למלצר שהביא את הצ'פאטי לשולחן ליד ומבקשים ממנו שיביא גם לנו. כעבור חמש דקות הגיע הצ'פאטי והונח על השולחן.התובנה כי יש לחם במסעדה ושהמלצר הראשון שיקר לנו נחתה על כולנו, אבל זו לא הייתה התובנה המטרידה. מה שהטריד אותנו זה שלא הייתה לו כל סיבה לשקר לנו. פעולתו הייתה כה רנדומאלית והתרחשה ללא כל סיבה נראית לעין, עד כי היא גרמה לכולנו יחד להבין שבאותה מידה הוא יכול היה לעשות כל דבר אחר, שהרי לא הייתה סיבה לעשות גם את מה שעשה. המקריות הזו גרמה לנו להרגשת חוסר נוחות, אבל כאשר הגיע האוכל התגברנו עליה במהירות. העושר האדיר של הטעמים שהתגלגל לנו בחך ומילא לנו את חלל הפה, גרם לנו לשכוח כל דבר אחר ולהתמקד רק ברגע.ברקע הבהבו שלטי ניאון עם מנטרות לאלים והמחישו לנו עד כמה אנחנו בהודו. אבל ההמחשה החזקה ביותר הגיעה בסוף הארוחה כאשר ישבנו לדבר עם הודי שהיה אמור לקחת אותנו לטיול ביום המחרת. היה לו קעקוע של האל שיווה על היד. שאלנו אותו על האלים והוא הסביר לנו שכל הודי בוחר לו את האל שלו. הוא בחר את שיווה, והאח שלו לדוגמא בחר את אל הקוף (האנומן). כאשר שאלנו קצת יותר לגבי יום המחרת הוא חייך ואמר שהכול זה אלוהים ואלוהים הוא אחד. המשכנו לחקור ושאלנו מי האלוהים האחד והוא אמר בפשטות 'זה שיווה' והצביע על ידו.התשובה הכל כך מוכרת וכל כך שונה אודות האל האחד גרמה לי להבין את השונות המיוחדת של הודו. הייחוד של הודו הוא שמה שמאפיין אותה קיים בכל מקום, רק שבהודו הגבירו את הווליום. בכל מקום בעולם ישנם פערים בלתי נסבלים בין מעמדות, כל מקום נמצא בשינוי תמידי ונשאר אותו דבר. לאן שלא נפנה על פני הגלובוס נמצא את הריבוי האינסופי הזה שנמצא תמיד בתוך סוג של אחדות כוללת. ומעבר לכל דבר, כל החיים שלנו, בכל מקום שנהיה בו, מתרחשים באותה רנדומאלית בלתי נסבלת שלקצבה הודו רוקדת. הודו מיוחדת, היא מיוחדת בכך שהיא שמה את כל האמיתות הללו ישר מול הפרצוף ולא מאפשרת להתעלם מהן. הודו לא נותנת לאדם להיות אדיש, היא מכריחה אותו להתמודד עם הבלתי אפשריות של המציאות, המופיעה בהכרח לפני כל אחד מאיתנו. בדרך זו הודו היא בשבילי תמונה פילוסופית, תמונה שמקיפה את האדם ודורשת ממנו להביט עליה. זה לא תמיד נעים, אבל רצוי שכל אחד יביט על התמונה הזו מדי פעם. כאשר חושבים על הודו בכלל חושבים על הרבה: הרבה אנשים, הרבה צבעים, ריחות, טעמים, צלילים וגם אלים. הריבוי הזה של הודו מאתגר אותנו: התנועה התמידית, העוני, הצבעים המדהימים, הבדלי המעמדות והעומק הרוחני ועוד. הכול אמנם קיים גם אצלנו, אבל בהודו זה אינטנסיבי יותר ובולט יותר ולכן אין לנו ברירה אלא לשים לב לדברים שבארץ אנו מנסים להתעלם מהם. במובן זה הודו היא סוג של מראה שגורמת לנו לראות את עצמנו באופן חדש ששם לב לעומקים ולבעיות שלא רצינו לראות.
אבל הודו היא יותר ממראה. היא ארץ עם אנשים אמיתיים שחיים בה, ולראות אותה לא כמלמדת אלא פשוט כארץ זה אולי הדבר הכי קשה בהודו. לראות את המוני הילדים הרעבים לא כמלמדים אותי על החיים ועל ההסתפקות במועט, אלא כילדים רעבים; לחוות את המנטרות של המקדשים בהודו לא כמלמדות על איזה כוח עליון מופשט, אלא לחוות אותן כחוויה דתית קונקרטית ומדהימה. לחוות פשוט באופן ישיר את האינטנסיביות הזו של הודו הוא האתגר הגדול ביותר של הודו. אנחנו לא יכולים להכיל אותו ולכן הוא רק פותח אותנו למשהו אחר, מערער את תפיסת עולמנו עד היסוד מבלי לתת תשובה אלא רק שם את כל תפיסת עולמנו בסימן שאלה |
Archives
June 2014
Categories
All
|